מצוקה כלכלית אינה מהווה "הצדק סביר" לעיכוב בהעברת כספי מסים

כנגד הנאשמים, חברה בע"מ שעסקה במתן שירותי שמירה (להלן: החברה) ומנהלה (להלן: הנאשם) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות על חוק מע"מ. על פי הנטען בכתב האישום, הגישו הנאשמים את הדו"ח התקופתי שהיה עליהם להגיש ב-15.11.02, רק ב-13.1.03, ואילו הדו"חות התקופתיים לחודשים 2/03, 4/03, 6/03, 10/03, 12/03, 1/04 ו-2/04 לא הוגשו כלל עד למועד הגשת כתב האישום (דצמבר 2004). לפיכך הואשמו הנאשמים ב-8 עבירות של אי הגשה במועד של הדו"חות התקופתיים, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ.

הנאשמים הודו, בתחילת המשפט, בעובדות הנטענות בכתב האישום, וטענו להגנה של "הצדק סביר" לביצוע העבירות, לפי סעיף 117 לחוק,  וכן להגנה מן הצדק. לפיכך, נוהלה פרשת הגנה לגבי טענות אלה.

הנאשם העיד, כי החברה החלה פעילותה בתחום המחשבים, ובשנת 2002, נוכח המשבר בתחום ההיי-טק, הסבה פעילותה לתחום של אספקת שירותי שמירה. החברה העסיקה בין 70 ל-90 שומרי סף, שאבטחו מסעדות, ועיקר תזרים ההוצאות שלה היה על משכורות. כתוצאה מכך, היה על החברה לשלם מע"מ על הכנסותיה, אך לא ניתן היה לנכות מע"מ תשומות על כל רכיב המשכורות, שהיה לעתים גדול יותר מההכנסות. במהרה נקלעה החברה לקשיים תזרימיים, והחל מספטמבר 2002 ניסה הנאשם לפנות לבנקים שונים כדי להגדיל את מסגרת האשראי הבנקאי.

הנאשם ורוה"ח שלו, דוד סרגני, העידו על פניות שנעשו על ידם לבנקים שונים לקבלת אשראי. בשלהי 2002 נדחתה פניה להגדלת מסגרת האשראי בבנק אוצר החייל רמה"ש. במאי 2003 נדחתה בקשה נוספת להגדלת מסגרת האשראי הבנקאי בבנק הפועלים, והנאשם פנה לבנק לאומי הרצליה והצליח לקבל אשראי של 50,000 ש"ח, באמצעותו כיסה חלק מהחריגה מהמסגרת בבנק הפועלים. בקשתו לאשראי נוסף נדחתה ע"י שני הבנקים. בהעדר אשראי בנקאי נאלץ הנאשם להזרים כספים ממקורותיו האישיים, ועד סוף שנת 2003 השקיע בחברה 267,000 ש"ח מהלוואה בנקאית שלקח (הלוואה כאמור לא הוכחה, ולדברי רו"ח סרגני, המדובר במשכורות שהנאשם לא משך בפועל מהחברה, ונרשמו במאזנים  כהלוואת בעל מניות).

הנאשם ציין, כי בניגוד למס הכנסה ולמל"ל, להם ניתן להגיש דו"חות במועד מבלי לשלם את מלוא סכום המס, במע"מ אין אפשרות כזו. לדבריו, התייעץ עם רו"ח סרגני בדבר האפשרות לדווח ולא לשלם או לדווח סכום 0 ונאמר לו כי הדבר בלתי אפשרי ובלתי חוקי. לפיכך מילא את כל הדו"חות במועד (נ/6) אך לא הגיש אותם אלא הציגם בפגישות שהיו לו במשרדי מע"מ כמפורט להלן.

הנאשם הסביר בעדותו, כי לא שילם את הדו"חות נשוא האישום מחוסר אמצעים, שנבע ממתח רווחים נמוך ומפיגור לקוחות בתשלום, וכי העדיף לשלם לעובדים את המשכורות בהן היו תלויים לפרנסתם, כדי להמשיך ולתפעל את החברה, בתקווה להגיע לרווחיות במשך הזמן ועם הגדלת המחזור, ולהסדיר את הפיגור בתשלומי המע"מ ע"י פריסה לטווח ארוך.

באוגוסט 2003 בנה יחד עם רו"ח החברה, דוד סרגני, תכנית הבראה שבמסגרתה נעשו קיצוצים וצמצומים בהוצאות החברה (משרד אחד מתוך שניים נסגר, וכמה עובדי מנהלה פוטרו).

במקביל, כדי לפתור את בעיית אי הדיווח והחוב המצטבר למע"מ, ניסה הנאשם לפנות למשרדי מע"מ ולבקש פריסת תשלומים. הבקשה הראשונה הוגשה בינואר 2003 ובמקביל להגשתה נגבתה מהנאשם הודעה באזהרה (ת/1) לגבי אי הגשת הדו"ח לספט'-אוק' 2002. הנאשם אמר כי הדו"ח טרם הוגש עקב קשיי תזרים הנובעים מגבייה מאוחרת מהלקוחות. ביולי 2003 הגיש הנאשם בקשה נוספת (נ/3) לפריסת החוב ל-16 תשלומים (לדבריו, הגשת הבקשה התעכבה עקב שביתות במע"מ). באותו מועד הגיע מיוזמתו ומסר גרסה באזהרה לגבי אי הגשת הדו"חות לחודשים 2/03 עד 6/03 בהיקף כספי של כ-220,000 ש"ח (ת/2). הוא הסביר כי אין לו כסף והוא מעדיף לשלם את המשכורות שהן "קודמות לכל" ואחר כך יגיע להסדר עם המדינה לגבי פריסה. נאמר לו כי רק הועדה בירושלים מוסמכת לאשר פריסה כזו. באוגוסט 2003 התקשרו אליו ממע"מ ונאמר לו שניתן לאשר לו פריסת החוב ל-5 תשלומים בלבד. הנאשם אמר כי החברה לא תוכל לעמוד בכך וכי כבר הגיש בקשה לוועדה ומבקש שיטפלו בה. לאחר מכן היו החגים והיתה שביתה כללית של משרדי הממשלה עד סוף השנה.

הנאשם נשאל בחקירה הנגדית מדוע לא פנה לבירור התשובה לבקשות הפריסה שהגיש, וענה כי ניסה לברר טלפונית אך לא נענה. ר"ח סרגני אמר כי מעולם לא קיבל תשובה בכתב ממע"מ לגבי הבקשות לפריסת תשלומים, אלא קיבל תשובה שלילית טלפונית לא ברורה.

בדצמבר 2003 הגיש הנאשם בקשה להלוואה של 500,000 ש"ח מהקרן לסיוע לעסקים קטנים של משרד האוצר, באמצעות חב' תבור  (נ/1). בינואר 2004 הודיע לו רוה"ח כי הבקשה אושרה חלקית ויקבל הלוואה של 250,000 ש"ח. ברם, כשפנה לבנק אוצר החייל למימוש ההלוואה, נאמר לו כי לא יוכל לקבל את ההלוואה כי מע"מ הטיל עיקול על חשבון החברה והקרן חזרה בה.

משסורבה הבקשה לסיוע ע"י הקרן, פנה הנאשם שוב בבקשה להגדלת מסגרת האשראי הבנקאית, ובנק הפועלים הסכים במרץ 2004 לתת לו מסגרת של 75,000 ש"ח בערבות חמו.

בסוף מרץ 2004 נפגשו הנאשם ורוה"ח סרגני עם מנהלת מחלקת מע"מ בפ"ת וביקשו פריסת תשלומים של 4-5 שנים לחוב המצטבר (בגין שמונה דו"חות שלא הוגשו) שהגיע לכ-415,000 ש"ח. שוב נאמר להם כי יש לשלוח בקשה לירושלים והוגשה בקשה לפריסה ל-48 תשלומים (נ/4). באותה פגישה הוא נשאל אם מוכן להציג את ספר הלקוחות של החברה וענה בחיוב, והתברר לו כי נשלחו שלושה נציגי מע"מ לחברה ותפסו את ספר הלקוחות לצורך משלוח צוי עיקול ללקוחות. כך נאלץ הנאשם להפסיק את פעילות החברה כי לקוחות החברה קיבלו צוי עיקול ולא יכלו להעביר לחברה את הכספים שהיו חייבים לה.

יצויין כי הבקשה לפריסה ל-48 תשלומים נדחתה ע"י ס' הממונה האזורי במע"מ בנימוקים הבאים: מדובר בפיגור ממושך ובבקשת פריסה חריגה ביחס למקובל; הפריסה של 5 תשלומים שאושרה לחברה בעבר לא בוצעה; החברה הפסיקה לדווח באופן שוטף ואף לא שילמה את הדו"ח לתקופת הדיווח האחרונה כפי שהתבקשה לשלם. 

בסופו של דבר הופסקה פעילות החברה באפריל 2004 והנאשם, שנקלע לחובות בהיקף של 700,000 ש"ח (לבנקים ולמע"מ - נ/7) הגיש בקשה לפשיטת רגל.

מטעם הנאשם העידו גם חמו, צבי צין, שסיפר על הלוואה שפרע לנאשם לאחר שהנאשם פנה אליו בבקשת עזרה בשנת 2004 (לאחר ביצוע העבירות); וחברו הראל ניסנוב שסיפר כי בשנת 2003 היה מודע למאמצי הנאשם להשיג אשראי בנקאי נוסף ואף ניסה לסייע לנאשם בכך, אך לא הצליח.

מטעם המאשימה הוגשה ראיית הזמה לעניין מועדי השביתות והעיצומים במשרדי מע"מ בין השנים 2002-2004, ממנה עולה כי במשך השנתיים שבין 9/02 ל-9/04 היו שביתות ו/או עיצומים לתקופה מצטברת של כ-5 חודשים.

דיון משפטי

לעניין ההצדק הסביר הנטען: הסיבות לאי תשלום הדו"חות היו, אליבא דהנאשם ורוה"ח סרגני, מתח רווחים נמוך ופיגור לקוחות בתשלום. לעניין מתח הרוחים הנמוך - הדבר היה ידוע היטב לנאשם, אם לא מיד בעת הסבת החברה לאספקת שירותי שמירה, אז בוודאי לאורך התקופה נשוא כתב האישום, ולא היה בכך כל גורם מפתיע או בלתי צפוי. התקווה כי במשך השנים הבאות יגדל המחזור כך ששולי הרווח יכסו את ההוצאות התפעוליות והניהוליות והחברה תהפוך רווחית, אינה בגדר "הצדק סביר" לאי תשלום המע"מ לאורך תקופה ממושכת כל כך, בה ההפסדים מצטברים והולכים וכל שינוי מהותי ברווחיות או בתזרים אינו נראה לעין. לעניין פיגור הלקוחות בתשלום - לא הוגשו ראיות של ממש לטענה כי לקוחות החברה פיגרו בתשלומים מעבר לתקופת האשראי של 30 או 60 יום שניתנה להם במסגרת תנאי התשלום המוסכמים, ולפיכך גם בהיבט זה לא הוכחה התרחשות בלתי צפויה מבחינת הנהלת החברה. בעדותו אף המעיט הנאשם ממשקלו של גורם זה וטען כי הבעיה העיקרית היתה מתח הרווחים הנמוך (עמ' 23 לפרוט').

כאשר עסקינן בתזרים מזומנים ההולך ומורע לאורך חודשים ארוכים, בתכנית הבראה שאינה יוצרת שינוי ממשי בתזרים, וכאשר גם הניתוח הכלכלי של רווחיות החברה (כפי שעולה מהבקשה שהוגשה לקרן לסיוע לעסקים קטנים ומעדותו של רו"ח סרגני) מצביע על הפסד תפעולי קבוע ועל הון שלילי, ובקשות להגדלת מסגרת האשראי בבנקים נדחות פעם אחר פעם, אין לומר כי היה לחברה הצדק סביר להמשיך בפעילותה ההפסדית תוך הימנעות ידועה מראש מתשלום המע"מ, שסכומו המצטבר הגיע למאות אלפי ש"ח.